תנועה שהיא שפה
התפתחות המחול המזרחי בדורות האחרונים, כללה שימוש הולך וגובר של רקדניות בטן בטכניקות ריקוד שנחשבו על רקע תקופתן פרובוקטיביות, זולות, פתייניות או מיניות. מציאות זו של ניצול נשים והפיכתן לאובייקטים תיירותיים, שהיא תופעה שהולכת ומצטמצמת לשמחתנו, יצרה מצב בו מחול מזרחי נודע בשל פנים מסוימים שלו בלבד, ואילו יתרונותיו וייחודו האמיתיים נסתרו מדעת הציבור.
התפתחותם של ריקודי הבטן כחלק מריטואלים של תפילה וטקסים דתיים, שמה דגש מיוחד על הפרפורמטיביות (הביצועיות) של החיבור לטבע כחלק מהריקוד. החיבור בין תנועה וטקס ובין הניסיון לחכות אלמנטים טבעיים כמו אש ומים, או כמו חלקים של הטבע כמו תנועת החיות, יצרו מופע שלם שהיה מבע שפתי בעל קודים שהיו ברורים הן לאישה המחוללת והן לקהלה.
כיום, כאשר נשים רבות בוחרות להתחבר מחדש לתכונותיו הנפלאות של מחול מזרחי המתאפשרות להן באמצעות
לימוד ריקודי בטן, הגיע הזמן להחזיר את ההכרה הציבורית שאבדה ליכולות המופלאות של מחול מזרחי להוות שפה ודרך תקשורת בתנועה.
כאשר אחת מאיתנו בוחרת כיום ללמוד מחול מזרחי ולרקוד ריקודי בטן, היא בוחרת למעשה ללמוד שפה חדשה. השפה הזו היא שפה בלתי מילולית, אלא שפה המבוססת על ביטוי גופני המחצין תחושות, רגשות וסכמות חברתיות.
בשוליים של השפה הזאת ניתן למצוא בהחלט גם את היכולת להביע ניסיון לפלרטוט ופיתוי, או לכל הפחות לרמיזות על בסיס רומנטי, אך חשוב לזכות שהאלמנטים האלה הם רק חלק מאותה שפה עשירה והחשיבות שמוקנית להם, ניתנת משום הפרובוקטיביות הפוטנציאלית הטמונה תחום היחסים בין המינים בכל שפה שהיא. היופי והשלמות של גוף האישה, אולי מסביר את הייחוס של מחול מזרחי לתחום השפתי האירוטי, אך למעשה המכלול השפתי הוא הרבה הרבה יותר גדול מזה.
לדעת ולהצליח לרקוד ריקודים של מחול מזרחי, זה לדעת ולהצליח לשלוט בכל שרירי הגוף על הניואנסים הקטנים שלהם – מתנועות ומחוות גדולות ועד תנועות בלתי מורגשות כמעט.
ככל שאנחנו מכירות יותר ויותר אפשרויות של תזוזה, כך אנחנו פותחות עוד ועוד שערים להבעה של עצמנו מבפנים, של חשיפת הפנימיות שלנו קודם כל בפני עצמנו ובנוסף בפני הקהל. זוהי השפה שלנו. זוהי ההבעה. יש בה צדדים יפים וצדדים יפים פחות. יש בה עוצמה ויש בה רגעים של התכנסות ואינטימיות. יש בה הכל.