ריקודי בטן – על נשיות, תנועה ומה שביניהם
ריקודי בטן (כשמו העממי של המחול המזרחי), נרקדים כבר מאות בשנים על-ידי דורות של נשים. ההתפתחות ההיסטורית של ריקודי הבטן, שמוצאם במזרח התיכון ובצפון אפריקה, העבירה במאות השנים האחרונות את הביצועיות המקובלת של ריקודי הבטן מחדרי הנשים אל הבמה ואל הופעה מול גברים. במקביל לתהליך זה, התקבעו ריקודי הבטן כסמל מובהק לנשיות.
מהי, בעצם, אותה נשיות? האם המדובר בביטוי רגשי וגופני לתכונות פיזיולוגיות מולדות, או שמא המדובר בקבוצת סטריאוטיפים שהחברה משדרת לנו שעלינו לדבוק בהם כדי שנחשב זכאיות לתו התקן החברתי "נשית"? לכל אחת מאיתנו, בוודאי, תשובה אחרת הממוקמת איפשהו על הציר שבין שתי אפשרויות קצה אלה. ואנחנו אומרות – ריקודי בטן הם בדיוק הגשר שמחבר בין שתי הגישות, הגשר שמחבר כל אחת מאיתנו לנשיות שלה.
העובדה לפיה ריקודי בטן התפתחו דווקא בחברות בהן הייתה הפרדה מגדרית בין גברים ונשים, נתנה אפשרות לחגיגה של תנועה ומחול של נשים בפני נשים. אירועים מיוחדים על ציר החיים היוו הזדמנות עבור נשים לרקוד עבור עצמן ועבור חברותיהן, לערוך שיתוף בין דורי, לחוות תרפיה בתנועה הרבה לפני שהמונח הזה היה קיים. תנועה היא דרך ביטוי טבעית ואינסטינקטיבית וריקודים כמו ריקודי בטן, המפעילים את כל שרירי הגוף, מאפשרים סוג עילאי של מבע בלתי מילולי.
כיום, כשהנשים הן חלק מהמרחב הציבורי והמרחב הביתי אינו מחולק לאגפים, כאשר ריקודי בטן כבר אינם חלק מהשגרה התרבותית-טקסית של כולנו ואמהותינו ודודותינו אינן מחוללות לעינינו מצעירותנו, האפשרויות לחוות את החיבור התנועתי הזה לנשיות שלנו – אם זו שבאה מבפנים ואם זו שמוכתבת על-ידי החברה, מצומצמת יותר. לכן בדיוק משגשגים כיום לימודי ריקודי הבטן ולכן תפקידה ושאיפתה של
מורה לריקודי בטן הם לאפשר לכמה שיותר נשים את החוויה המיוחדת הזו של מחול לשם חיבור אל הפנימי וביטוי אישי בלתי מילולי שיש לו סגולות של ריפוי, שיש בו רגעים של אקסטטיות, שיש בו נשי ואישי ופנימי וחיצוני.
לכן בדיוק, שיעורי ריקודי בטן הם הזדמנות עבור כל אחת מאיתנו להתחבר אל עצמה, אל הנשיות בה היא בוחרת, אל הכוחות שבה, אל הכאב, אל התנועתיות במרחב שנשללה מכל-כך הרבה דורות של נשים. ריקודי בטן הם הזדמנות לנוע, לחגוג, להתנסות, לבדוק גבולות. הזדמנות לרקוד. הזדמנות לאהוב. הזדמנות.