בין האישי לפוליטי
התנועה הפמיניסטית הפכה לכלל מוסכמה את הקביעה לפיה בכל בחירה ואמירה מודעת של אישה יש שילוב בין האישי והפרטי – הסיפור של כל אחת מאיתנו – ובין הפוליטי – ההשפעות של המציאות החברתית על כל אחת מאיתנו כאישה. ריקודי בטן הם דוגמה מצוינת ומיוחדת במינה למפגש בין שני השדות האלה ולהפיכתו לכלי להעצמה הן של האישי והן של הפוליטי.
כשאנחנו רוקדות ריקודי בטן שלא במסגרת של הופעה, אלא כחלק מכל שיעור מחול מזרחי או תרגול ריקודי בטן פרטי, אנחנו מאפשרות לעצמנו חיבור ישיר אל הגוף. התנועה, הקצב, הצלילים, כל אלה הם לא רק מכשיר שמאפשר לנו הנאה גופנית ורגשית, יש בהם איכויות תרפויטיות מוכחות – טיפול בתנועה שאנחנו מעניקות לעצמנו מבחוץ ומבפנים.
גילויה של דרך כזאת לריפוי אישי, של חיבור בין כל אחת מאיתנו לבין הגוף שלה, של חגיגה שלו ועבודה איתו – היא בדיוק ההעצמה האישית או הביטוי של האישי שבבסיס הצמיחה והגדילה הפרטיות שלנו כנשים וכסובייקטים.
אבל ריקודי בטן הם לא רק חיבור לגוף הפרטי. יש בהם גם חיבור למסורת של ריקודים נשיים, של עבר במסגרתו המחול והתנועה היו אי של חופש בתוך עולם מוגבל שצעדים נשיים הוצרו בו. בתוך חברה פטריארכאלית בה לנשים היו תפקידים מצומצמים ומוגדרים, הן יכלו להתכנס, לרקוד יחד ולהעביר את אמנות השימוש בגוף הנשי מאם לבת ומדור לדור.
זהו הפן "הפוליטי" של ריקודי בטן. העובדה כי הם נעשים מתוך קונטקסט מסוים. העובדה כי כשנשים בוחרות כיום
ללמוד ריקודי בטן, הן עושות זאת מתוך מקום של כוח, של בטחון, של דרך להשגת תשומת לב בריאה ליכולות המועצמות שלהן, לאפשרות שלהן להשתכר למחייתן, להביע את עצמן, להיות חלק מורגש ומודגש מהמרחב הציבורי.
וכך, על הציר הזה שבין האישי לפוליטי, הופכים ריקודי בטן עבור מי שבוחרת לשלב אותם בחייה, לחוויה שהיא הרבה מעבר לתרגול של שיטת תנועה. הם הופכים להיות מכשיר נפלא להבעה אישית ונפלא לא פחות להבעה נשית.
הם מאפשרים חיבור בין עבודה עם ועל עצמך, לעבודה עם ועל החלק שלך בשותפות ובאחיות הנשיות. הם מאפשרים חופש, מאפשרים תנועה, מאפשרים לך להיות גם מי שאת וגם חלק מקבוצה גדולה והיסטורית של נשים מחוללות, אליה את בוחרת להשתייך.