ריקודי בטן ופמיניזם – מבט היסטורי ומסע אישי
מאת: ענבל וילמובסקי
מתוך עבודת הגמר במסלול להכשרת מדריכות למחול מזרחי 2008-2009
אנדריאה דיגון, מרצה ללימודי נשים וחוקרת ריקודי בטן בוחנת במאמרה את ריקודי הבטן בהיבט פמיניסטי ומעלה שאלות חשובות בהקשר של ריקוד נשים בחברה גברית-פטריארכאלית. היא מסיימת את מאמרה בקריאה לנשים רוקדות נוספות לחקור את חוויותיהן האישיות לאור הכתיבה הפמיניסטית. היא מציינת כי "עם המעבר למילניום החדש, פמיניזם, על כל מסורותיו, חקירותיו, והשחרור מאילוצים חברתיים, יכול לעזור להנחות ולהעמיק את התהליכים בעבודה ובאמנות ריקודי הבטן" (Deagon, 1999). לאור קריאתה של דיגון, בחנתי בעבודתי את הקשר שבין ריקודי בטן לפמיניזם בהיבט היסטורי וחיברתי אותו להיסטוריה האישית שלי ולמסע שעברתי דרך הריקוד. השתמשתי בחוויותיי האישיות מריקודי הבטן וקשרתי אותן לכתיבה הפמיניסטית אליה נחשפתי במהלך השנים. התייחסתי למושגים מתחום החשיבה הפמיניסטית (כגון-"האישי הוא הפוליטי", "אחיות", "נשיות", "אלימות מינית" "העצמה", "העלאת מודעות" ועוד) והמחשתי אותם דרך התנסותי האישית ומתוך כוונה לייצר בסיס רחב לכתיבה על הקשר שבין פמיניזם וריקודי בטן.
בתקציר זה בחרתי להדגיש את החוויות האישיות אותן תיארתי בעבודה.
בסוף שנות התשעים, התחלתי את לימודי התואר השני בקרימינולוגיה שהמשיכו לכתיבת דוקטורט בתחום של אלימות נגד נשים מנקודת מבט פמיניסטית. במקביל התחלתי ללמוד ריקודי בטן. כאישה צעירה, ביישנית ומופנמת חשתי שאני רוצה להתנסות במה שנתפס בעיני כהיפוך קיצוני של אישיותי. ריקוד בטן הזכור לי מה"סרט הערבי" של ימי שישי בטלוויזיה בשנות השמונים, נתפס בעיני כמיני, משולח יצרים ומפתה. מעולם לפני כן לא חשבתי שאוכל לרקוד כך, כמו הרקדניות שהיו אז עלומות שם בעיני, רחוקות כל כך מעולמי, אשר רקדו באופן שנתפס כלא נגיש עבורי ומחוץ לתפיסתי. עשר שנים לאחר מכן, במהלכן רקדתי
בבית הספר לריקודי בטן "סהרה סיטי" בתל אביב, סיימתי את תוכנית "מדריכות למחול מזרחי" של בית הספר בשיתוף עם סמינר הקיבוצים.
התנסותי בריקודי בטן, לימדה אותי כי כל אישה "רוקדת את עצמה". זהו ריקוד המאפשר לכל אישה לרקוד ללא קשר למבנה גופה, גילה, מוצאה וכדומה. ריקוד אשר נשען על טכניקה בעלת כללים מוגדרים, אך פתוח לפרשנות אישית. לכן זהו ריקוד המאפשר שחרור והתפתחות ייחודית עבור כל אישה ויש בתוכו פוטנציאל להעצמה והתחזקות גופנית, נפשית ורוחנית. בעיני, לכל תנועה בריקודי הבטן יש משמעות מן העבר והיא פתוחה לפרשנות בהווה. בהתאמה, אני רואה את עצמי כחלק דינמי מרצף של נשים ממקומות שונים בעולם, אליהן התייחסתי בעבודתי, שבזכות חייהן ומאבקן לחיי ביטוי, יצירה וחופש, מתאפשר בידי כיום "לרקוד את עצמאותי". יחד עם זאת, גם אני עדיין חיה מתוך מודעות לכאבים של נשים החיות בעולם גברי שמקורם ביחס החברתי לגוף הנשי.
עבור מי שרואה בריקודי בטן ריקוד מיני שמטרתו לפתות גברים, יכולה להיווצר סתירה בין הפרקטיקה הפמיניסטית ובין ריקודי הבטן, בעיקר לאור סיפורי ההטרדה המינית שחוות נשים אשר רוקדות בפני קהל גברי שמתייחס אליהן כאובייקט מיני בלבד (Deagon, 1999). אולם, ניסיוני לימד אותי כי יש בכוחו של הריקוד להוות אקט אישי ותרפויטי, שמאפשר הבעת קשת רחבה של רגשות נעימים וקשים. באמצעות הריקוד, נשים יכולות "לתבוע מחדש בעלות על גופן", לנוע במרחב מתוך שליטה, להעצים את החיבור בין גוף לנפש ולהתנגד להפיכתו של הגוף לאובייקט. בעודי רוקדת, אני מודעת להיותי אישה בחברה גברית, אך איני מרגישה קורבן, אלא בעלת יכולת לברוא את עצמי מחדש פעם אחר פעם. הגוף שלי הופך להיות אתר של כוח ועוצמה, מקור לעונג, להנאה ולהתמודדות.
הריקוד אפשר לי להעניק מתנות יקרות ערך לכמה מחברותיי שהזמינו אותי לרקוד בחתונתן ולשמח אותן ואת בני משפחתן. הריקוד בפני קהל, גם אם הוא קהל מפרגן, הציב אותי בפני התמודדות מורכבת. דיגון חושפת את הקונפליקט של רקדנית הבטן בעולם פטריארכאלי הרוצה להביע את עצמה ואת אמנותה בפני קהל שאינו תמיד מבין אותה ורואה בה כמי שבאה לרקוד עבור גברים ולפתות אותם (Deagon, 1999). הופעה בפני קהל מעורב, מדגישה את הקונפליקט הזה היטב, בהיותי מודעת למבט הגברי המופנה אליי בניסיון לחפצן אותי ואל המבט הנשי, אשר יכול להיות תומך ומפרגן, אך יכול גם להביע ביקורת ואי נוחות. פתרון הקונפליקט טמון במודעות. לאחר שנים של ריקוד והתפתחות אישית, אני חשה כי אין ביכולתו של מבט אחר עליי ועל גופי לקחת ממני את מה ששלי ולהפקיע ממני את השליטה על חיי. המבט ה"אחר" אינו יכול להפקיע את התחושות הפנימיות והביטוי העצמי. אני בוחרת להתרכז במבטים הנעימים והמפרגנים ומשאירה מאחוריי את השאר, ביודעי כי אין בכוחו של אף אחד למנוע ממני לרקוד.
זאת ועוד, הפרקטיקה של הגעה לשיעורי הריקוד מדי שבוע לקבוצת הנשים אתן אני רוקדת במשך שנים רבות, ממחישה לי בצורתה הטובה ביותר את המושג "אחיות"- סיסטרהוד (sisterhood). "אחיות" היא המאפשרת לנשים להתחבר עם נשים אחרות ולהגיע למימוש עצמי מבלי ליצור יחסי כוח. ה"אחיות" מתבטאת בריקודי הבטן ביכולת של נשים שונות ליצור לעצמן קבוצה שבה הן באות לרקוד יחדיו וליצור סולידריות שמעבר לגיל למוצא ולרקע אישי. האינטימיות המיוחדת שנוצרה בקבוצת ריקודי הבטן שלי, באה לידי ביטוי בהיכרות העמוקה שלנו כנשים שונות הרוקדות זו לצד זו אך לאו דווקא בעלות רקע משותף או הכרות מחיי היומיום. למרות השנים הרבות של ריקוד משותף, אנו לא תמיד מכירות את שמות המשפחה של כל אחת, אולם אנו מכירות זו את זו ברבדים אחרים פיזיים ורוחניים שאינם בהכרח ניתנים לביטוי במילים. כך מתאפשרת לנו היכרות עם נשים מחוץ למסגרות היומיום השגרתיות שלנו, תוך גישור על פערים שונים ויצירת הזדהות זו עם זו דרך הריקוד המשותף. עבורי, קבוצת ריקודי הבטן מהווה בית שבו אני חשה מוערכת, נאהבת ומקובלת ובו יש לי החופש לרקוד ולהרגיש כאישה ייחודית בין נשים ייחודיות אחרות.
אני עדיין לומדת ואמשיך ללמוד, אולם הידע שצברתי והיכולת להעלותו אל הכתב ולהביעו במילים, מאפשר לי להמשיך ולתת לנשים אחרות את שקיבלתי אני, בהרמוניה שבין קריאה בכתבים הפמיניסטיים ובין ריקודי בטן. שניהם מייצגים חלקים שונים באישיותי שיש להם הרבה מן המשותף. כמדריכה, אנסה בין השאר לחבר את הריקוד להקשרים חברתיים רחבים, בתקווה שחיבור זה יעניק מימד נוסף לתחושת הייחודיות של כל אישה הרוקדת על רצף היסטורי וחברתי של נשים שחיו וחיות בעולם גברי, אך עמדו על זכותן להביע את עצמן, להשתחרר ולרקוד. בחיבור שבין האישי לפוליטי, אעמוד על זכותי לרקוד וליהנות.
Deagon, A.(1999). Feminism and Belly Dance. Habibi Magazine, 17
התפרסם באתר האינטרנט- http://people.uncw.edu/deagona/raqs/feminism.htm
נכון ל-1.7.09