נקודת המבט הגברית
ההיסטוריה ארוכת היומין של ריקודי בטן, הולכת אחורה מאות ואלפי בשנים. עדויות מצוירות מוכיחות כי כבר במצרים העתיקה יצאו בתופים ובמחולות וישנן עדויות היסטוריות אחרות על ריקודים בתקופה הביזנטית. באופן מסורתי, נרקדו ריקודי בטן על-ידי נשים בעבור קהל נשים ועל-ידי גברים לקהל גברי, כחלק מההפרדה המרחבית-מגדרית הברורה שאפיינה את חברות המקור המזרח-תיכוניות והצפון אפריקאיות.
הגעתם של נוסעים, תיירים וחיילים מאירופה והמערב לתחומי ארצות האיסלאם, שינתה את התמונה. ההתייחסות לתופעות תרבותיות שונות ובהן
מחול מזרחי כאל גורמי משיכה אקזוטיים, יצרה מציאות במסגרתה ריקודי הבטן הפכו אטרקציה תיירותית עבור גברים לבנים, שהיו מוכנים לשלב כסף רב במונחים מקומיים לרקדניות בטן שנועדו לשרת ולשעשע אותן. נקודת המבט הגברית שהתקבעה באותה תקופה בעולם המערבי על ריקודי בטן, הייתה לכן שוביניסטית ונצלנית – כזו שראתה ברקדנית אובייקט שמטרתו בידור אירוטי ולא אדם בעל רצונות, דעות או זכויות משל עצמו.
המהפכה הפמיניסטית על גליה השונים והשינויים במעמד האישה בעולם המערבי, הביאו לשינויים גם בכל הקשור בדפוסים התרבותיים של ריקודי נשים, בשני אופנים מנוגדים: מצד אחד יש הכרה ברורה בקשר בין ריקודי נשים בפני גברים למיניות ותעשייתיות ומצד שני נשים, שהתעצמו באופן משמעותי כחברה במהלך העשורים האחרונים, החלו להשתמש בריקוד ככלי להעצמה וכאמירה מפורשת שהסאבטקסט שלה הוא "אני חזקה, אני עוצמתית, אני בוחרת בפני מי ואיך להופיע".
התפתחות כפולת פנים זו, נדמה ומגדירה היטב גם את מאפייניה של נקודת המבט הגברית על מחולות מזרחיים כיום; מצד אחד יש לגיטימציה להשתתפות ו/או צפייה במופעים בעלי קונוטציות ארוטיות גלויות ולתגמל נשים הרוקדות חשופות מול גברים (אם באמצעות כסף לחזייה ואם באמצעות תשלום לאמרגן) ומצד שני יש כבר גברים שמסתכלים על העניין מזווית חדשה: הכוח וההעצמה שמעניקים ריקודי בטן לנשים המתייחסות אליהן כאל אמנות לכל דבר.
הסתכלות גברית כזאת על הריקוד הנשי כאל כלי מעצים, היא הסתכלות בגובה העיניים, כזו המבקשת לחזק נשים ולאפשר להן לחגוג את נשיותן וגופן מבלי להפוך אותן לאובייקט חסר רצונות וצרכים ומבלי שיתפסו כבלתי מוסריות. נקודת מבט גברית חדשה זו, מהווה כמובן הכרה בכוחם של ריקודי בטן ליצור ולחולל העצמה נשית אישית וקולקטיבית.